אם ביולוגית בעדות אמיצה

שמי כוכבה וזאנה, ילידת ירושלים-מבשרת ציון.  נולדתי למציאות משפחתית לא פשוטה בכלל. לאמא ואבא נולדו 12 ילדים אך במהלך השנים איבדנו 4 מהם. 2 שנפטרו במרוקו ו 2 שנלקחו. הייתה לנו ילדות קשה. אבא שלי היה איש נוקשה ואלים מאוד. אלים כלפנו- הילדים ואלים כלפי אמא שלי ז”ל שנפטרה כשהייתה בת 56 משחמת הכבד בגלל שתיית אלכוהול.

אמא שלי סבלה מאוד והתחילה לשתות אלכוהול כשאחי הבכור נפטר בגיל 19 בגלל זיהום ברגל. אחי הבכור, משה ז”ל, פחד לספר לאבא שנכנס לו מסמר לרגל כי הוא הלך יחף. הוא ידע שאם הוא יספר לאבא הוא יקבל מכות רצח. אחותי הבכורה עזרה לאמא בבית במקום ללכת לבית ספר וללמוד קרוא וכתוב.

יצאתי מהבית בגיל מאוד צעיר או יותר נכון ברחתי מהבית. חיפשתי להיות בחוץ, ברחוב כדי לא לקבל מכות. הייתי עקשנית מדי, הייתי ילדה בעייתית וכבר בגיל 13 שלחו אותי למוסד סגור (מסילה). התחלתי לעשן סיגריות וחשיש כבר בגיל 12, לקחתי כדורים ממריצים, התמכרתי למתדון (שזה תחליף לסם) ונפלתי לשימוש כבד בהירואין.

הייתי כבר נרקומנית כשילדתי את ביתי היחידה סיון בגיל 18.  כשהיא נולדה החליפו לה את הדם בגוף כי היא נולדה מכורה. היא הייתה ילדה מהממת, טובה, נקייה, מטופחת. ניסיתי לגדל אותה הכי טוב שאפשר אבל הייתי מכורה קשה מאוד. גנבתי כי זה מה שידעתי לעשות. גנבתי כדי לדאוג לתינוקת שלי, שלא יחסר לה שום דבר וכדי שיהיה לי כסף לקנות את הסמים שלי. נפתחו לי תיקים פליליים במשטרה על כייסות וידעתי שאוטוטו אני עומדת למשפט וצירוף תיקים שישלח אותי למאסר בפועל בכלא נווה-תרצה.

תודה לאל שנכנסה לחיי עובדת סוציאלית שזיהתה את המצוקה והציעה לשלוח את סיון לבית חדש וחם, למשפחת אומנה. המחשבה על כך הייתה קשה מאוד אך ידעתי שכדי להציל את סיון מחיי רחוב עלי לשלוח אותה רחוק ככל שניתן ולתת לה את הסיכוי שלי לא היה. כשסיון הייתה כמעט בת 5, היא עברה למשפחת תמרי מהקיבוץ הדתי שדה-אליהו. הכל היה  כל-כך מהר, מעכשיו לעכשיו. תוך פחות מחודש הילדה עברה למשפחה החדשה שלה – למשפחת אומנה.

זה היה מהר וטוב שכך, יאמר לזכותם של המשפחה המדהימה שקלטה את ביתי. למרות שהם רצו לאמץ בן, הם קיבלו בת באומנה. אני בטוחה שחייה של ביתי ניצלו בזכות משפחת תמרי. אני מכירה אמהות שישבו בכלא יחד עם הבנות שלהם או השתמשו יחד בסמים, ה’ ישמור. מעצם המחשבה הזאת אפשר להשתגע. הילדה ניצלה מלהכיר את האיכסה שיש בעולם. כשנכנסתי לבית שלהם בקיבוץ ברגל ימין אמרתי- כאן אני רוצה שהיא תגדל ואני אלך לכלא עם שקט בלב.

ישבתי בכלא נווה תרצה קרוב ל 20 שנה (לא רצוף) וסיוני גדלה והתבגרה בקיבוץ. הקשר בינינו נשמר בזכות ההורים המקסימים שלה שביקשו ממנה לשבת ולכתוב לי מכתבים לכלא למרות שלא תמיד היה לה חשק לכתוב. היום, תודות להם ולבורא עולם אני נמצאת בתהליך השיקום היציב בחיי. נקייה מסמי רחוב כבר יותר משמונה שנים ונמצאת בקשר הדוק עם ביתי שנמצאת עכשיו בחו”ל עם בן זוגה (מתגעגעים אליך נסיכה). כחלק מתהליך השיקום למדתי את מקצוע התפירה בעמותת “הופכות את היוצרות” וכעת אני מעצבת ותופרת באופן עצמאי.

יש הרבה סיפורים קשים של ילדים במצוקה. בדרך הקשה למדתי שזה לא בושה להגיד “אני לא יכול לגדל את הילד שלי”. ההורים הביולוגיים צריכים לשים את טובת הילד לנגד עיניהם. כל הילדים צריכים משפחה והורים שיכוונו אותם הכי נכון וטוב. לכולם מגיע לגדול במשפחה אוהבת כמו המשפחה שסיוני שלי זכתה לקבל. תודה לאבא שבשמים על משפחת תמרי, המשפחה המדהימה הזאת שהצילו לכולנו את החיים-גם לי.

הייתי מעדיפה כמובן שההורים הביולוגיים יוכלו לגדל את הילד שלהם אבל אם יש מצבים חריגים וקשים אם תשמעו על אנשים שרוצים לעזור ולהציל ילדים, תעודדו אותם לקחת ילד. למרות שזה סיפור לא פשוט ולא קל – זה מציל חיים. ועם כל הקושי הכי חשוב להאמין ולהיות אופטימי כי זה סוד ההצלחה!