סיפורה של אם אומנה

לעתים אני מתבוננת לאחור ומבינה כמה מעט ידעתי על המשמעות והמהות, להיות הורה אומנה. כשהתחלנו את תהליך האומנה מלאי מוטיבציה ואהבה לעולם, חשנו מחויבות להפוך אותו למקום טוב יותר עבור ילדים שלא שפר עליהם מזלם כמונו וכמו ילדנו שלנו.

הקשבנו להסברים למשמעות וכמובן שהבנו כל מילה שנאמרה לנו אך לא הבנו את העוצמה, האהבה, שיברון הלב, השמחה, הפליאה, העיסוק ועוד ועוד שהדף קצר מלהכיל שילד אומנה יביא לחיינו.

כשניצן (שם בדוי) הגיעה לביתנו חשנו התרגשות גדולה, חשנו שאנו מעניקים לה מתנה נפלאה שלא תשכח לעולם ולא הבנו מה תהיה המשמעות עבורנו.

היא היתה בת 10 כשהגיעה. ילדה עם עיניים גדולות, מתבוננות על העולם בחשדנות ולעיתים בחוסר הבנה ואנו מחייכים אליה ומבקשים להעניק לה את הביטחון לו היא זקוקה. בתחילת הדרך היא היתה שקטה, ניסנו לדובב אותה לשוחח עמנו לשתף אותנו אך ללא הצלחה יתרה. ניצן היתה שותקת ומתבוננת. מנסה להבין לאן הגיעה ועל מי מאתנו היא באמת יכולה לסמוך אם בכלל. ואנו בליווי מנחת האומנה שלנו הבנו שכל מה שנוכל לעשות למענה הוא להעניק לה אהבה, מסירות ותקווה. וכך באופן איטי ולפעמים מייאש בנינו את יחסי האמון איתה.

לעתים כדי להבין אם אנחנו רציניים ובאמת לא נוותר עליה ניסתה לחצות את הגבולות צעקה, כעסה, והבהירה שאנו לא הוריה ואין לנו זכות לומר לה מה לעשות. ליווינו אותה לטיפולים רגשיים ולמפגשים עם הוריה הביולוגיים שחזרה מהם בבכי קורע לב או בשתיקה רועמת. ואנו המשכנו… להעניק את האהבה הביטחון היציבות גם כשהיה קשה…

אני זוכרת את החיבוק הראשון שלווה במבט וחיוך אמיתיים, את המפנה המשמעותי כשהיא הבינה שלא משנה מה יקרה אנו נהיה כאן בשבילה. ואני רוצה לחלוק עמכם את הרגשות שחשתי באותו רגע.

לאחר שנה של תסכולים וקשיים, עזרה ורצון לעטוף שנתקל בידיים שלא הצליחו להתרומם  מצידה של ניצן. לאחר שחשתי סימני שאלה נעניתי ע”י העובדת סוציאלית שהרגע עוד יגיע. אך צריך סבלנות והמשכיות.

הרגע הזה שחיבקתי אותה לאחר שנה שניצן שהתה אצלנו שכבר חששתי שלא תהיה מסוגלת להיתרם מהיכולת שלנו להעניק לה. לפתע הגיע הרגע הזה שבו הידיים הקטנות התרוממו, הלחיים הורמו וחיוך נבוך של אמון האיר בהם, חיוך מדהים שלא ראיתי עד לאותו יום. החיבוק וההתמסרות והאמון שחשתי שהיא העניקה לי. אין בי יכולת לבטא את העוצמות של מה שהתחולל בנפשי. הנתינה, הקושי, הכעס ואף התיסכול התגמדו לעומת האושר הטהור שחשתי כאשר היא העניקה לי את האמון והתקווה ושמה אותם בידי.

לאחר שנים רבות כאשר ראיתי כיצד ניצן על מאבקיה וקשייה הצליחה להאמין בעצמה ולהיתרם מהכלים שהוענקו לה לאורך השנים באומנה ולסלול את דרכה בהצלחה לחיים נורמטיביים שבעבר היו רק בגדר חלום עבורה הבהירה לי כי הבחירה שלנו להיות הורים אומנים מעבר לזכותנו הטבעית לילדינו הפרטיים, עומדת זכות ואחריות מהותית כלפי הילדים שאנו בוחרים בנוסף לחבק לקירבנו. הזכות הזו בנוסף לאהבה ללא תנאים, אמון, ויצירת עולם מאפשרים לילד לבנות בסיס לחיים מלאים בריאים יותר ומאושרים עד כמה שניתן.